ביל פלצ'קה הוא אחד העתונאים הוותיקים והטובים של הלוס אנג'לס טיימס. הוא גם משתתף קבוע בתכנית "AROUND THE HORN" למרות ליקוי קל בדיבור, שבטיווי נחשב אפילו כ-CUTE.

הבוקר הוא כתב שביום המדיה קובי פתאום נראה לו כאנוש רגיל בן 37 הרבה יותר מסופרמן.

אבל תנו מבט בתמונה שלמעלה ותראו שעם קובי זה בדיוק כפי שהיה עם מייקל: טרוף אחרי כל מוצא פיו. אנוש או לא אנוש, הוא עדיין ההצגה כולה כשמדובר בלייקרס.

פלצ'קה כותב שהדבר הראשון שהוא שם לב אליו היו הסניקרס של קובי. היו אלה סניקרס שהגיעו עד אמצע הדרך לברך, סניקרס שדמו יותר למין נעליים שלוחמי האריות בקולוסיאום ברומא לבשו לפני 2,000 שנה. סניקרס של לוחם HEAVYWEIGHT.

"I WANT TO FEEL LIKE A BOXER", קובי ענה כשנשאל לפשר הסניקרס.

אז מה? האם קובי מרגיש שהוא עומד לצאת לקרב אגרוף במשקל כבד שיימשך 82 סיבובים, כל סיבוב בן 48 דקות? האם הוא נושא משקל ולחץ עצום כזה על כתפיו? האם במקום כדורסל קליל הוא מתכונן למלחמת גוג ומגוג כשמסביבו כמה צעירים עם חלב אימותיהם על שפתיהם?

כשקובי נשאל אם אמנם כך הוא רק הרים את כתפיו כאומר "לך תדע". ה-SHRUG הזה של קובי הוא סימן ההיכר שלו. אתה שואל אותו שאלה קשה, ותשובתו? SHRUG של הכתפיים.

זהו בנאדם שעשה קריירה בלא להיות בטוח בקשר לשום דבר, אבל בדבר אחד הוא כנראה כן בטוח: הוא מתחיל את עונתו ה-20 בליגה כלוחם יותר מאשר רקדן בלט של כדורסל – מה שהוא היה פעם. הוא מגיע אל השחור מוכן לחבוט לכל הכיוונים, לעבר יריבים בלתי נראים, ללא מטרה ברורה מלבד להגן על מורשתו. להגן על ה-MORTALITY שלו. אולי אפילו היכן שהוא להגן על כבודו ולהוכיח שהוא עדיין רלוונטי בימים טרופים אלה כשלברון, דוראנט, ודיאדרה ג'ורדן גונבים את כל הכותרות כמלכי הכדורסל החדשים, ושמו של קובי כלל לא מוזכר יותר. או מוזכר כבדרך אגב.

כשלוחם בעל גאווה ואיגו ללא אח וריע יוצאים להילחם אל השחור ללא יכולת לראות בדיוק מי היריב – ומי באמת הם היריבים של קובי והלייקרס – הוא יכול בטעות לגרום לנוק-אאוט בלתי מצופה, או לחטוף ישירה בלסת שתשכיב אותו עד 10 כבר ברבע הראשון של העונה.

מאומה לא ידוע בקשר לקובי ומאומה לא ידוע בקשר ללייקרס. איתו – ועם הקבוצה בה הוא משחק – הכל יכול לקרות. מהטוב ביותר עד הגרוע ביותר, ואותי, אישית, גם זה וגם זה לא יפתיע. למדתי בעשרים השנים האחרונות לא להיות מופתע מאף דבר שקובי מסוגל לעשות – לטוב או לרע.

He could score a knockout, or be knocked out

וזו התוחלת והעיקר בלהיות קובי.

"-האם תתלה נעליך בסיום האביב?"

SHOULDER SHRUG

ואז הוא מוסיף: "שאלתי את עצמי שוב ושוב מה הם הפקטורים הקובעים מתי שחקן צריך לפרוש. דברתי עם חברים כמייקל, והתשובה הטובה ביותר שקבלתי היא שאני אדע וארגיש מתי הזמן לפרוש. אני עדיין לא מרגיש ככה".

-"אולי מספיקה ההנהגה, ה-LEADERSHIP שלך עם צעירי הלייקרס?"

SHOULDER SHRUG

ואז הוא אומר: "תלוי מה תהיה הזהות של הקבוצה. אולי יהיו חורים שאני אוכל למלא. נראה מה חסר לקבוצה, ואז אצטרך להחליט אם אני יכול למלא את הצרכים. זאת שאלה קשה שאין לי עליה תשובה".

כשכל העתונאים עזבו, בלצ'קה הוותיק והטוב ניגש לבדו לקובי.

"So this is it, huh?"

"Seriously," he said, with one last shrug. "I just don't know."

וכך השחקן הזה שמשך שני עשורים עשה לעתים דברים שלא מהעולם הזה הוא היום נבוך, לא בטוח בעצמו, מהסס, ונראה מורטלי לחלוטין. כמו כל גבר אחרי 20 שנה באותו ג'וב החייב להחליט אם יש לו עדיין את זה, ויותר חשוב – אם יש לו עדיין את ה-'אווומפ' הדרוש להיות שחקן טוב ב-NBA. כי דבר אחד על כולנו לדעת: קובי לעולם לא יסכים להיות 'עוד שחקן' בליגה. אם הוא איבד את יכולתו לככב ולהתעלות אני לא יודע כיצד האיגו שלו יאפשר לו להמשיך לשחק.

.*

שנה אחרי בה שיחק רק 35 משחקים הוא לא נראה זועם וזועף יותר. הוא נראה ונשמע הרבה יותר אנושי, נדיב, ולבבי.

אני בטוח שזה עדיף לבריאותו הנפשית וללחץ דמו אבל השאלה הנשאלת היא אם קובי יכול לשחק כדורסל אנושי. האם הוא יכול להתעלות על כולם ללא כעס, זעם, זעף, והתמרמרות?

אשתמש במשפט של פלצ'קה:

 For the first time, Bryant is entering a season with no defiance on his face, no chip on his shoulder, no scores to settle except with himself

האם השחקן שעשה קריירה שלמה ממלחמות וצ'לנג'ים חסרי התפשרות והתפייסות עד הכנעת האוייב – יותר מסתם הכנעה! עד שהאוייב נכנע על ברכיו – יוכל לשנות את עורו, ולהודות ב-VULNERABILITY – פגיעות וחולשה – שלו?

t

הוא נשאל אותה שאלה והוא ענה עם עין שהתמלאה בדמעה: "אני לא יודע. הפלייאוף חסרים לי מאד. ההתרגשות והמתח הם חלק ממני. חלק מיישותי. כל מה שאני יכול לעשות זה לתרום כמיטב יכולתי שזה יקרה!".